אריאל הבן הקטן (גדול) שלי כמעט בן עשר, קיבל לפני כשבוע את הטלפון הראשון שלו.
כילד נורמטיבי למשפחה נורמטיבית (פחות או יותר) הבטיח שלא יתמכר למסך, קיבל עליו בהבנה את המגבלות של שעות משחק וכמובן שלא עמד בהם.
אריאל מאוד אוהב ללכת לישון ולקום עם ‘ליטופי’; ליטופים עדינים בגב.
בשבת האחרונה, ישנו אצל אמא שלי וכחלק מהרווחים הנלקחים בחשבון אל מול איבוד המיטה הנוחה, אני יודעת שאריאל קם בבוקר ולי יש עוד חצי שעה של שקט, כי הוא מיד רץ אל אימי, שניהם מתישבים על הכורסא ואמא שלי עושה לו ליטופי חצי שעה ואז שוקו ואז יצירה או לגו במרפסת ואני רגועה שלבן שלי זמן איכות ולי יש שקט.
אבל בשבת האחרונה… אריאל התעורר ומיד רץ לטלפון החדש, ואמא שלי לידו בכורסא מחכה עם זרועות ריקות ואכזבה.
בתור מי שמבלה אולי קצת יותר שעות מסך מבנה, אין לי זכות להלין או לבכות את מצבנו, אני פשוט רוצה להצביע על האתגר האמיתי העומד כיום בפנינו בהקשר הבין דורי. הרי כשאריאל מדבר עם אמא שלי על מה שמעניין אותו, עבורה זה סינית; השפה של הפורטנייט או המיינקראפט ששזורה בפיו, מלאה בביטויים ממציאות אחרת מזו של אמא שלי ולא מהווה דרך או אמצעי להתחבר אל אריאל. ואם אמא שלי שואלת את אריאל יותר מידי שאלות על בית ספר והחברים, היא מיד נתקלת במבט המעביר מסר: ‘די לחפור לי’. וללא קשר אליה, היכולת שלו ושל רוב בני גילו לקיים שיח עמוק ונוגע על חוויות ותחשות דלה מידי. ומה קורה עם נכדים מתבגרים שרק רוצים שיעזבו אותם בשקט ובמנוחה? איך ניתן להתקרב אליהם ולשמר קשר? מה מבטא את האהבה ללא תנאי של הסבים והסבתות כשהם כבר לא ביביסיטר ושרות מוניות?
ונכון שיש אחלה תקשורת שסבתא מציעה לאכול או שמתכננים ביחד אטרקציה משותפת. אבל אלו, לא בהכרח יוצרים את הקשר לטווח רחוק. זה לא מה שיביא את הנכד למצוא זמן לסבתא כשהוא חוזר מהצבא והחבר’ה והחברה מחכים לו. זה לא מה שיביא אותו לבקר אותה בלי שנדנד לו ש’סבתא מחכה’ כשהיא תיהיה כבר זקנה ולא כל כך אטרקטיבית.
השבוע באחד מהקורסים עבדנו על מענה אחד קטן אך יעיל – זיהוי הערכים המניעים אותי בקשר עם הנכדים. והיכולת שלנו לבטא בבהירות, ללא תלונות, את מה שהיינו רוצים עבור הקשר שלנו איתם. אך יותר מכך, היכולת שלנו לשמוע בסקרנות אמיתית את העמדה שלהם אל מול הצרכים והערכים שלנו.
שולה, אחת המשתתפות בקורס נתנה דוגמא כיצד היא הורידה בעדינות את האוזניות מראשו של הנכד השקוע בסוני פלייסטיישן ובקשה ממנה עזרה. הוא מיד התייצב כי חשב שיצטרך לעזור להוריד כלי כבד במטבח, אך להפתעתו סבתא התיישבה לידו בכורסא ואמרה שהיא מתגעגעת אליו והשיחות שלהם חשובות לה מאוד. היא רוצה לשמוע מה שלומו אבל לא פחות, לספר לו מה שלומה.
אהבתי את האומץ שהיה לשולה.
לא תמיד לי יש אומץ שכזה עם ילדי שלי.