לחזור מהמדבר ולהתחדש

חזרתי השבוע מהמסע השני של ‘מתנת הגיל במדבר’. כשחזרתי הביתה, ניכר היה שהילדים והבעל השתדלו לקדם את פניי עם בית מסודר,  אך למרות זאת, לקח לי שלושה ימים ‘לאפס’ את הבית ואת עצמי לאזור השפיות שלי. בכל שלושת הימים הללו הידהדה בי השאלה –’בשביל מה אני צריכה את זה? הרי כל כך נוח לשבת בכיתות המפנקות של הקתדראות, לבוא לשלוש שעות  ולחזור הביתה. למה אני צריכה את הפחד, ההתרגשות, הטלפונים והסידורים שלא נגמרים לפני המסע, שלושה ימים בשטח רחוק מהילדים ועשר שעות של פריקת ציוד וכביסות?!’

אני כנראה מכורה לתהליך, לגדילה, להרחבת הגבולות של עצמי אך יותר מכך לידיעה כי אפשרתי לאחר להרחיב את הגבולות של עצמו.

אני מאמינה בכל ליבי בכוח המרפא של המדבר. לא ניתן להתעלם מהעוצמות בהם הוא עוטף את הבאים בשעריו. חיים גורי כתב: “יש אנשים שנדבקים לשקט הזה, ואינם יכולים לשוב ולהיפרד ממנו”.

פתחת ניצנה, האזור בו מתקיימים המסעות הינה פיסת ארץ שקטה, לרוב לא מוכרת, המתהדרת בנופים רגועים, מפתיעים ורכים. אין הרים שהטיפוס עליהם קשה מנשוא או מסוכן. אין צוקים המעוררים את פחדי הגובה. יש גבעות רכות, מערה גדולה ומגינה כרחם, בורות מים, הפתעות קטנות ידי אדם רגיש, ואנשים המחוברים לעצמם ולטבע. יותר מהכל יש בפתחת ניצנה חול רך רך רך המקבל ומכיל את האדם בדיוק כמו שכולנו רוצים להרגיש עם חברים, קרובים או אהובים.

ככל הנראה, יקח לי זמן עד שאבין את עומק התהלכים וההשפעה של המסע על הצוות ועל המשתתפים. אבל האושר שראיתי, ההוקרה שלה זכיתי, הנשימות שמגיעות אחרי הישג פיזי המהול בהתרגשות ומגע החיבוקים ממלאים אותי בידיעה שהמסע חייב להימשך.

דווקא בגיל שבו אנו רוצים לנוח ולהישאר באזור הנוחות, דווקא בגיל שהכי קל להישאב למוכר ולידוע. דווקא עכשיו אחרי שהיינו בכל קצווי תבל וכבר ראינו וחווינו הכל, דווקא עכשיו חשוב להתנסות בהנאה וצמיחה ממה שיש לנו, בתוכנו פנימה ובארצנו הקטנטונת. חשוב להמשיך ולהרחיב את מרחב התנועה של הגוף, להאמין בעצמנו ולדעת בבהירות אילו איכויות יש בנו ואילו מתנות אנו מעניקים לעצמנו ולעולם בשלב זה של חיינו. הרי הבריאות מושפעת יותר מהכל, מהגמישות החברתית והיכולת לרקום קשרים אינטימיים עם חברים חדשים.  מתי הקדשנו זמן ואנרגיה לשדרוג המיומניות החברתיות שלנו? האם אנחנו נהנים מהייתרונות המרפאים של חיבוק? פרגון הדדי? או מרשים לעצמנו את הזכות להתפנק?

המרחבים והשקט של המדבר מקבלים את האדם בזרועות פותחות ולב רחב ומאפשרים לנו להיות מי שאנחנו, להרפות, להתנתק משגרת הטרדות והמשימות ופשוט להיות. אך המדבר העוצמתי אינו רחום. הוא יודע להכיל את האדם רק אם האדם סובלני, רגוע, מכיל וחומל את עצמו. נראה כי כל חברי המסע נכנסו ל’זמן מדבר’ והעניקו לעצמם את ‘מתנת הגיל’, חוו את כל אותן חוויות שדווקא עכשיו כל כך חשובות ו’על בשרם’ חשו התחדשות מה היא.

אז נכון שגם אותי ואת משפחתי היקרה המסע המדברי מוציא מאזור הנוחות ומטלטל, אבל נראה לי שזה שווה את זה.