זמן (1)
כה אמר קהלת: “לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים”.
אני פוקחת עיניים עצלות, ומתבוננת בשעון שעל שידתי. 06.08. כמו אתמול, כמו
שלשום וכמו, לבטח, מחר. כך כל בוקר. עניין של תיכנות פנימי.
לקום? לא לקום? האם הגיע הזמן? האם הגיעה העת?
מה בוער?, קורא קול פנימי.
בוער, בוער!, עונה לעומתו הקול שכנגד.
מה החיפזון? שואל קול א’.
אין זמן, עונה קול ב’.
זמן למה?, שואל, שוב, קול א’.
הזמן לכל חפץ תחת השמיים, משיב ברוגזה קול ב’.
ובעוד הם מתנגחים זה בזה, אני שוקעת בשינה ערבה, נטולת חלומות, מתעלמת
מקולות השניים המתנגשים בתוכי כי, אני אדם חופשי. חובותיי באחריותי,
יומי בידיי והחפצים אשר תחת השמיים, יחכו עד שאמצא להם עת וזמן.
זמן (2)
אני משוחררת, לא רודפת אחרי הזמן. רוצֶה? שירדוף הוא אחריי. מה, אני חייבת לו
משהו? איבדתי אצלו משהו? לא. עיתותיי בידיי ועל אף כל ניסיונותיו לרוץ אחריי אני
חומקת ממנו, מנערת אותו מעליי ועושה דרכי לאט, בבטחה ובנחת, לא שועה לנשיפתו
בגבי.
“די!”, אני גוערת בו בראותי שאין בדעתו להרפות, “עזוב אותי. כל השנים רדפתי
אחריך, ביקשתי ממך שלא תמהר ואתה, אטמת אוזניים לתחינותיי. עכשיו, אדון זמן,
אין לי זמן בשבילך. לך, נסה את מזלך אצל מישהו אחר. כשאזדקק לשירותיך אמצא זמן
מתאים לפנות זמן עבורך”.
נפרדנו כידידים בידיעה, שפה ושם, עוד ניפגש כי זמן ללא זמן, איננו זמן! (מסובך, הה? גם לי).