מתרווחת בתחושת נעימות, של טעמים וריחות ממטעמי ארוחת “סדר”
כהילכתו, שוב זכינו לאכול את מרק הקניידלעך, עשוי על פי מתכונה של אמי.
בחלל החדר, עדיין מהדהדים באוויר, זנבות של “והיגדת” ושיירים של שירי
אביב.
נותרנו ארבעה יישובים סביב שולחן הסדר, ממשיכים לטעום משאריות הקינוח.
זו אני כאן, יושבת עם שלושת ילדיי. משאני מזהה את הרגע המזוכך הזה, אני
מחבקת אותו בשקט אל לבי, הוא שלי בלבד.
“אתם הילדים שלי.” אני לוחשת בקול. מביטה להם בעיניים. “אני זוכרת, איך
סביב אותו שולחן, היינו חמישה. אבא ואני מייחלים, לשיר לכם את שיר הערש
שלכם, לומר לילה טוב. לקחת לעצמנו שעת חסד פרטית קטנה, בסיומו של יום”.
“אתם יודעים מה? גם לי קשה לדמיין עכשיו, שהילדים האלה של אז, אלה אתם
כאן היום. לא מתחברת לי התמונה.”
שתי נשים וגבר, צעירים, בשיא חייהם. לבושים חג, נינוחים. שמחים לשוחח
ביניהם. לידם קרוב, יושבת אני, אישה מבוגרת, סבתא, מאוד שייכת וגם קצת
לא. רואה וקשובה. גאה, נפעמת, מתגעגעת.
לאחוז בו חזק בזיכרוני. ברגע הזה של היחד, למענו וממנו אני נושמת, משם
גדלו חיי.