מי שמכיר אותי יודע, שאחד הביטויים השגורים בפי הוא “הכל בסדר”. ולא כי אצלי באמת הכל בסדר, הרחמים העצמיים לעולם לא יתנו לי הרי להרגיש ככה! אפשר כי בביטוי הזה אני מנסה להרגיע את האחר ולקבל את כל מעשיו ברוחב לב ובאהבה. לתחושתי בלבד, יש בי משהו, שבאמת ממעט לשפוט אחרים. מקבל אותם באהבה כמו שהם. מין התפעלות טבעית מהאדם באשר הוא אדם.
לפני שבוע, קראתי מאמר של אלינער פרדס: “חמלה עצמית כמשאב טיפולי בגיל המבוגר”. מאמר מקצועי, שריגש אותי עד דמעות והביא אותי עוד באותו הערב לשוחח במייל עם אלינער, כותבת המאמר. אלינער במילים מקצועיות שכאילו התנגנו לי בעדינות וברכות בלב ביטאה בעוצמה ובבהירות את החשיבות שבחמלה העצמית בתקופת החיים לאחר גיל 60.
לא! ‘חמלה עצמית’, אינה ‘רחמים עצמיים’.
‘חמלה עצמית’ היא ביטוי המתאר את היכולת שלנו לחבק ברוך את עצמנו, לקבל את מה שיש, להפסיק להילחם בחלקים שאנו פחות אוהבים בעצמנו, להיות ידידים טובים ותומכים של ה’עצמי’ שלנו.
בסדנאות ובהרצאות שלי, כחלק מהסבר על מהות ה’אינדיבודואציה’, אני מדגישה ששינויים ב’תקופת התבונה’ עושים באהבה וברכות או לא עושים בכלל. מבקשת מאנשים להפסיק להילחם בעצמם. על מנת לעשות שינוי בחיים יש ראשית כל לזהות, ואז לקבל את הצרכים שלנו, את אלו הפשוטים והברורים ואת אלו המורכבים והנסתרים. ואז פשוט לממשם. מתוך כך, יבוא השינוי המיוחל.
ועוד אני מלמדת, את ההשפעה והקשר שבין התפיסות, המחשבות, הסיפור שאני מספר לעצמי ובין הבריאות הממשית שלי. הדוגמא השכיחה שלי לכך בזמן האחרון לקוחה מהרצאתה של קלי מק’גוניגל: “איך להתיידד עם הלחץ” אשר מסבירה כיצד הקביעה אם הלחץ יהיה האויב של בריאותנו ויקרב את התקף הלב או יעורר אותנו ויעלה את רמת האנרגיה הטובה בגוף, תלוי רק בסיפור שנספר לעצמנו: “אני לא בסדר, עוד פעם לא מספיקה” או “יש לך הרבה משימות, כל הכבוד על ההשתדלות ומה שתספיקי יהיה בסדר”.
אז איזו תגלית בכל זאת היתה לי?
הבסיס של התפתחות ב’תקופת התבונה’ או המענה העוצמתי ביותר לאתגר הגדול ביותר של ‘תקופת התבונה’: הסתגלות לשינויים, מתחיל ונגמר ב’חמלה עצמית’.
ביכולת שלי להיות רכה וידידותית עם עצמי, לקבל בסלחנות ובסובלונות גם את הצדדים שבתוכי שאני פחות אוהבת. לתת מקום של כבוד והערכה לכל המחשבות והרגשות שלי, לא להתבייש או להמתיר על עצמי גינויים מפחתי כבוד. להבין שאני לא יוצאת דופן ולקבל את עצמי בדיוק כמו שאני.
איך זה שכלפי אחרים כל המילים הגדולות והיפות האלו מתקיימות וכלפי עצמי, הן נוטות להישכח?!
במקרה של תסכול או אכזבה עצמית, אם נדע לספר לעצמינו סיפור רך וידידותי על עצמנו, במוח יופרשו אותם ההורמונים אשר יזינו את התאים שלנו באותם חומרי הזנה המקדמים צמיחה וגדילה של תאים חדשים ואם נכעס על עצמנו יופרשו החומרים הגורמים לתאים להיות בתהליך של מגננה, מכווצים אותם ומקדמים את התנוונותם. בידנו, הכוח לנוון או להחיות את תאי המוח שלנו.
אם נשמור על דיאטה מתוך נוקשות עם עצמנו ולחץ, נרד פחות במשקל, לעומת אם נשחרר, נאכל מה שהגוף שלנו זקוק לו מתוך רגיעה ואמונה בעצמנו (תוצאות מלא מעט מחקרים).
אז, אם נדע לחמול על עצמנו, נצליח בייתר קלות להסתגל למציאות שהשתנתה, לשנות הרגלים, להעצים את ייצור התאים הבריאים במוח, לשפוט ולבקר פחות את האחר, ואולי אפילו להרזות בייתר קלות.
מאחלת לכולנו שזאת תהיה שנה מלאה בחמלה עצמית, קבלה וחיבוקים רכים לעצמנו וליקרים לנו.
באהבה עינת