מה בין פלסטלינה לברזל? או איך לעשות שינוי?
השבוע, נפרדתי מקבוצה שליוותי במשך 18 שבועות.
לתחושתי, סביב שולחן אחד, התקבצו ‘מלח הארץ’, ו’גדולי חכמייה ובניה’ של הארץ הזאת.
ואני- ?! יכולה להיות בגילי, בת של כל אחד ואחת מהם.
כל כך רציתי להשפיע, להיות משמעותית, לתרום איכות לשנים, שכבר ככה מלאות בכל טוב.
דיאלוג עצמי שלא נגמר- ‘איך לתרום להתפתחות של אלו, שכל חייהם התפתחו?’ לרגעים מסויימים רציתי זאת יותר מידי. לרגעים, התחשק לי ‘להרים ידיים’, לוותר.
אך דווקא הם, במילים שקטות וקטנות שהתגלגלו, הזכירו לי את הדרך:
מלכה גנני, אישה יקרה שהשתתפה בקורס, כתבה שיר המתעד את חלק מהתהליך שעבר:
ניסיתי לפסל פורטרט של עצמי.
מאיזה חומר?
לחצוב בסלע,
האם חשב מישהו שזה פשוט?!
לחרוץ באבן גיר,
הלכתי בשבילים
העמקתי החריצים
לא היו לשביעות רצוני:
זה היה כמו ללכת על יד הדרכים…
זה היה כמו לסלול במקבילי הקווים…
ודווקא בברזל!
דווקא הוא התמסר להווית היצירה.,
למרות סבל היד
הכובד הרב
הצלילים מרעשי האוזניים
התרחש הפלא:
החום שהציף את החומר צייר את הדמות
והגוף הקשה לאט לאט גמש והתרכך.
ניסיתי לפסל פורטרט של עצמי
ואני יותר מרוצה שגם הצלחתי…
אומרים שעיצוב ילדים הוא כמו ‘פסטלינה’. התחושה שלי, שהשפעה על חייהם של מבוגרים היא כמו חרשות בברזל: חימום החומר ועבודה זהירה שלא נוגעת ונוגעת, המכבדת את כל העושר, הכבדות, החשיבות והעוצמה שבחומר החזק הזה. רק כך, ניתן להשפיע. רק כך ניתן לעגל את הפינות שלא ישרטו, שיתאימו למימוש האתגרים החדשים בחיים.
ילדים- אולי ניתן לעצב. את ‘אנשי התבונה’ ניתן רק ללמד לכבד את מה ומי שהם ומתוך החום שבעטיפת הצרכים באהבה תבוא ההתפתחות והגדילה.