תמיד ידעתי שיש שלב אחרי גיל 60 של ‘נתינה יצרתית’ שבו האדם נותן מעצמו. לרוב, לדור הבא. ידעתי, שזה גיל המלא חכמה, ניסיון וידע וידעתי שיש לאנשים בגיל זה לכאורה יותר זמן גמיש.
אבל ככל הנראה, , ידעתי זאת רק כידע אינפורמטיבי – מקצועי.
עכשיו, אני ממש יודעת. חשה בכל איבר ואיבר בגופי הוקרה והערכה לבני ה- 60+ או ה- 70+ אשר משקיעים בי, מתייחסים אלי, מכילים אותי ומעשירים אותי ברכות אינסוף, בידע, בחכמת חיים ובעצות ש”רואות” אותי מקרוב ובאהבה.
בשנה האחרונה, הצלחתי לשים בצד את “הפולניה” שבי, זאת שלא נעים לה לבקש עזרה, ובקשתי עזרה בכתיבה אקדמית, בהעברת תכנים מורכבים, בהבניית סדנאות ובעצות לגבי המשך דרכי המקצועית. חברות בגילי כמעט ולא הגיבו, לא נענו לבקשותיי וברור לי כי זה רק בגלל חוסר זמן ואי פניות נפשית לכך. ואילו בני ה- 60-70 עזרו לי בחפץ לב, מתוך התייחסות עמוקה ומכובדת אלי ואל צרכי. כל שיחה איתם או עצה, כיוונה אותי עוד קצת, נתנה לי עוד דחיפה מחבקת, עוד מילה מעודדת, כחמצן להמשך הדרך- אז מה עוד אדם צריך על מנת להתקדם?!
ולרוב, לא מושקעת שם אנרגיה רבה: כמו במאה עשרים ואחת, התמיכה נעשית בטלפון, במייל, בהודעות ווטאס אפ קצרות ובהרבה חיבוקים אמיתיים ווירטואליים.
כמה חבל לי שרבים בגילי, שכעמט קורסים תחת העומס ומרגישים לבד לעיתים קרובות, לא יודעים שממש לידם, יש דור שלם שישמח לתמוך בהם (ולא כביבי סיטר או כספומט) , אם רק יבקשו, או, אם רק יקשיבו, יכבדו, יעריכו את הניסיון והתבונה שנצברו עם השנים.
אולי זה הפרוש של הביטוי ‘זקני השבט’?
אולי צריך מין ‘תוכנית לאומית’ ובה כל בן 30+ יוכל לחפש ‘זקן שבט’, ווירטואלי או אמיתי, בן 70 לעת הצורך?!

אז לכל ‘זקני השבט’, אלו שמלווים אותי בדרך- הילל, צבי, שושנה, דורית, ודוד – אוהבת אתכם מאוד!!! ליבי מתרחב בכל שיחה עמכם, החשיבות שלכם בחיי גדולה ממה שאתם יודעים, אתם אלו שמאפשרים לי לצמוח.
ולכל בני גילי- חבל, אתם מפסידים!!! צריך רק אומץ לבקש ופתיחות לשמוע קריאות כיוון ממי שכבר הלך בדרך.

באהבה והוקרה
עינת