השבוע נפרדתי באהבה ובכאב מסבתי היקרה.
סבתא מורגיט שלי, נפטרה בגיל 97, אחרי שנים ארוכות של זקנה מלאה בכאב פיזי ונפשי אך המון יופי, כבוד ואהבה.
יש לי המון מה לכתוב ולהגיד עליה, על הקשר המופלא ביננו ועל הדברים החשובים והעצומים שלמדתי מאישה פשוטה מאוד, אולי אפילו צרת אופקים, אך עם לב חם ורצון לתת, לתת ואם אפשר אז עוד קצת לתת. אך אני בוחרת לשתף בהבנה אליה הגעתי השבוע, מתוך הניסיון להבין מה באישה הזאת הוביל אותי להתאהב בתחום הזקנה?!
חישוב פשוט: אני בת 36, היא בת 97. כשהייתי בת 10, היא היתה כבר בת 71. כשהייתי בת 10, עוד לא הבנתי כנראה מה זאת זקנה אבל ראיתי את השלכותיה על סבתא: תלעות החיים וחוסר האמצעים הפיזיים והנפשיים כנראה הזקינו את סבתא מהר מהרגיל. כלומר, כל שנותיי כאדם בוגר אני מכירה את סבתא כ”זקנה” הזקוקה להתייחסות וטיפול בהתאם. אך יחד עם כל תסמיני הזקנה המכוערים ביותר, עד גיל 95 היא עדיין טיפלה בילדי ויום יום שלחה לי ולאחיותיי סירים של אוכל טרי ומאפים מושלמים. ובכל זאת, אני הגדרתי אותה כ”זקנה”?! כזקנה, היא נתנה לי (ולילדי) את המתנה הגדולה ביותר שאדם יכול לקבל- היא אהבה אותי כמו שאני, תמיד, בכל מצב, אפילו כשלא זכרה את שמי. זאת אהבה ללא תנאי, שאף אחד בימינו לא מעניק לך בחינם. מגיל 0 בוחנים אותנו האם אנחנו עומדים בקריטריונים ובטבלאות שנקבעו והיא לא הכירה את הקריטריונים ואת הטבלאות ולא עניין אותה הנורמות והערכים, היא פשוט אהבה. כ”זקנה” היא היתה מרכז המשפחה ודרכה למדנו את חשיבות השמירה והתמיכה על המסגרת המשפחתית והערבות ההדדית. כ”זקנה” היא לימדה את הנינים שלה מחד, לכבד את ראש המשפחה ומאידך העניקה בעל כורחה את הזדמנות לילדים הרכים לטפל בה בעדינות ובחיוך נבוך. כ”זקנה” הבית שלה שימש כמקום בו אפשר לנוח ולאכול כמה שרוצים (איפה יש את זה בחינם בימינו?!). כ”זקנה” היא עשתה את עבודות המשפחה שלאף אחד אחר אין סבלנות לעשות- לדוגמא, למצוא זוגות גרביים אחרי כביסה ולקפל.
היא כמעט 30 שנה, מאוד “זקנה”. אבל כל כך יעילה!!!
והעלייה בתוחלת החיים והשידרוגים בתחום הרפואה, העניקו לי כמעט 30 שנה הזדמנות לחיות על יד “אישה זקנה”.
נכון, היום בגיל 70, רובנו, לא נחשבים כ”זקנים”. אבל איך תופסים אותנו הנכדים?! מה המשמעות המשפחתית של 30 שנה בפנסייה?! מה התפקיד המשפחתי, החברתי האישי של בני תקופת החיים החדשה או הזקנים בשנים האלו? איפה אנחנו יכולים להיות משמעותיים ויעילים בשנים אלו? איך אנחנו הופכים את האתגר והקושי שבשנים האלו ל”מתנה”?
נראה לי כי שאלות אלו רצוי שיעלו מידי פעם ל’סדר היום” האישי או המשפחתי, על מנת שהנכדים שלנו יוכלו להגיד כי גם בזקנתנו היינו מהותיים.
שלכם, עינת
12.6.13