כבר 17 שנה שאני חוגגת מימונה ב’מעוז המרוקאים’ באור עקיבא. חגיגה צבעונית, קולנית, מלאת חום, אהבה ושמן. חצי שעה לפני יציאת החג, אנחנו כבר שומרים תור במכולת השכונתית, מסתכלים לשמים וכשרואים 2 כוכבים, מתנפלים, דוחפים, קורעים את השקיות ממדפי החמץ, חוטפים שק קמח ושמרים ומתחיל המרוץ להכנת המופלטות. כמו במפעל יעיל מכינים מאות אם לא אלפי מופלטות, כשהסבתא הגדולה מחלקת הוראות, הערות, ומנצחת על דור ההמשך העוסק בפתיחת הבצק ובטיגון.
אל הבית, ללא הפסקה מגיעים שכנים ומכרים, מביאים מופלטות ומטעמים מחגיגות אחרות ולוחצים על בני הבית שיטעמו כי ‘כזה דבר עוד לא טעמו’.
לכל משפחה יש את הקריטריונים שלה לאיכות של מופלטה: אצלנו- כמה שיותר דק, עגול וללא חורים. אצל השכנה- פריך כמו בצק שמרים ועבה. אצל הדודים- הכי חשוב שלא יהיה צמיגי.
היפה הוא, שעל כל מופלטה חיצונית שנכנסת לבית מעבירים ביקורת ומוצאים בקלות את הפגמים בה רגע לאחר שבעלייה הולכים…
בני המשפחה מגלים נאמנות בלתי מתפשרת למתכון של הבית ובעיקר למחבת המיוחדת ממרוקו (אני תוהה למה הם לא מגלים כזאת נאמנות אחד לשני במהלך כל השנה??).
השנה, לצערנו, הסבתא הגדולה, המנצחת על העשייה, ישבה מחוברת לבלון החמצן ובקושי רב נתנה הוראות מרחוק. משימת הכנת הבצק הוטלה עלי. הדופק שלי עלה, כאילו אני במבחן גורלי המסכם 17 שנה של לימודים והתנסות. כל בני המשפחה עמדו סביבי צופים בתנועות הלישה ובקבלת ההחלטות שלי בנוגע לכמות המים והשמן ואחרי דקה כבר אמרו: “למרות שהיא אשכנזייה התנועות שלה הן של מרוקאית מנוסה- עכשיו נכנסת למשפחה”.
ורגע אחרי ‘הקבלה למשפחה’- אני נשארתי עם המבט של הסבתא הגדולה- מסתכלת עלי באהבה, עם חיוך גדול על הפנים ומבקשת ממני להמשיך את המסורת שלה ולערוך מימונה גם כשהיא לא תהיה כבר כאן.
הלוואי ויכולתי להבטיח לה שאעמוד במשימה.
הדור המבוגר, מנחיל מנהגים וערכים משתדל בכל כוחו לאגד את המשפחה, לדאוג ‘לשלום בית’. מי יעשה זאת אחריו? אפילו אם לא באותה הדיקות ורוחב לב- מה ישאר מהפאר, השמחה, המשפחתיות?
אני הצעירה – כמה אנרגיה אשקיע בכך? האם נמשיך ונגיע למפגשים המשפחתיים באותה הדיקות? הרי לא תהיה את הסבתא כמוקד משיכה?!
עם השאלות האלו פתחתי את המופלטות באותו הלילה.
היום…חצי שנה אחרי פטירתה של הסבתא, המשפחה עוד לא התכנסה. כל אחד בביתו, שבוי בכעסים, עלבונות והתחשבנויות על מי נתן יותר או פחות ומדוע.
מקווה שהזמן יעשה את שלו ובמימונה הבאה, שוב תתגבש לה משפחה.
אבל נשארתי עם השאלה- מה צריך האדם המבוגר לעשות על מנת להשאיר אחריו משפחה שבה, גם אם אין תמיד ‘שלום בית’ יש תמיד משפחה, מסורת, קבלה ואולי אף אהבה.