הפעם, אני אתחיל עם תיאוריה:

דר’ וליאנט החל בעבודותיו בשנות ה- 40 של המאה ה- 20 באוניברסיטת הרווארד שבארצות הברית. מאות מתנדבים צעירים “גויסו” למחקר שהנו מהארוכים ביותר בתולדות הרפואה. וליאנט מצא כי בגיל 70 לערך הפרט מנכס לעצמו באופן בלתי מודע את תפקיד ‘שומר הגחלת’. מהות התפקיד הינה להעביר את הערכים, האמונות והעמדות שלנו לדור הבא- להעביר את השלהבת הפנימית שלי הלאה, לדור הבא. ניסיון להיות שופטי צדק אובייקטיביים, העמדת ירושיים חברתיים. לדוגמא- ערך העבודה הקשה: “לנו לא היו חיתולים רב פעמיים, כיבסנו ביד ולא התלוננו”, העברת המסר של חיסכון בכסף: “לא יוצאים לחופש כשיש מינוס”. זהו תפקיד המייצר פחות אהבה – מותרות שהמבוגרים לומדים לוותר אליהם. אומנם הפרט נתפס כאישיות נוקשה אך אנשים מספרים- “בגיל 70 אני יותר עצמי מאשר אי פעם בעבר”.

חג האור, הוביל אותי להנחות מפגש על השלהבות האישיות שחשוב לנו להעביר הלאה.

המפגש היה מעניין, אך יותר מהכל- מבלבל…

מחד- “הרי במשך השנים, השארתי חותם על העולם, מה עוד חשוב לי היום להעביר? האם זה בכלל תפקידי? יש לי אנרגיות לכך? אני באמת רוצה להתאמץ? אני יכול?”

מאידך- “אני רוצה עוד להיות רלוונטי, להשפיע, להשאיר עוד חותם על העולם. אם לא אהיה בעשייה למען הסביבה אולי אמות?”

לאחר תהליך מרתק הועלתה המחשבה כי היום, התפקיד שלנו הוא להראות לעולם את האישיות שלנו, על כל גווניה הייחודיים. להביא את מי ומה שאנחנו באופן ברור וצלול. להוות דוגמא לצעירים לתהליכי התפתחות שלא נגמרים ולאפשר להם להתפתח לצידנו, באופן הייחודי רק להם. אם נדע לשעות זאת, נשאיר הרבה אהבה והערכה אלינו ובכלל ואנשים  שצמחו לידנו.

איזו שלהבת אתה/ את בוחרים להעביר?!

השארת תגובה